מאמר צמיחה ליישום במשפחה

נימוסי שולחן – האם הם הכרחיים? האם הילדים צריכים להסב אל השולחן תוך שימוש נכון ומנומס של כלי האוכל או שימוש נכון במפית? ואם נימוסי שולחן חשובים – מאיזה גיל כדאי ללמד אותם? גם אם שאלות אלו לא נוסחו בראשנו בצורה כזו, עולות שאלות רבות לגבי התנהגות ליד שולחן האוכל, בביתנו ובבתים של אחרים. למעשה, התנהגות הילדים בארוחות (וציפיותנו מהם – בהקשר של אוכל) קשורות גם הן לגבולות ולתקשורת בין ההורים לילדים בבית.

קשה להגדיר מהם נימוסי השולחן הרצויים. אלה מושפעים מהתרבות לה אנו שייכים, מהעידן המודרני בו אנו חיים. ובכל זאת – ישנם מספר עקרונות יסוד בנוגע להרגלי אכילה בבית, המשפיעים לחיוב גם על התפקוד היום-יומי וההתנהלות הכללית בבית:

ראשית, רצוי שיהיה מקום מוגדר בבית לאכילה (פינת אוכל, מטבח או כל פינה אחרת מוגדרת). מקום מוגדר בו יינתנו רוב הארוחות יאפשר שמירה על היגיינה וגם יכריח את הזאטוט הרעב להגדיר שעכשיו הוא אוכל…

ילדים, בני נוער ואפילו מבוגרים לעתים, נוטים להתייחס לאכילה כשלב הקיים בין פעילויות, שלב שצריך לעבור כמה שיותר מהר, מפני שהוא שואב זמן יקר מעיסוקים אחרים, הנתפסים כחשובים יותר. במקרים אלה, בהם הילדים אוכלים באופן לא מסודר מבחינת עיתוי ומקום, אנו כהורים, מוצאים את עצמנו מתחילים לרוץ אחרי הילדים עם כפית, או מתווכחים שוב ושוב עם הנער או הנערה על כך שהטלפון יכול לחכות…

רווח נוסף מאכילה מוגדרת ובמקום וזמן מוגדרים הוא ההזדמנות לאכול יחדיו (ילדים והורים – מי שנמצא בשעה זו בבית). האכילה המשותפת הנמצאת שם כחלק משגרת היום היא פלטפורמה טובה לדיאלוג בין יושבי השולחן, לשיח (איך עבר היום? מה צפוי לנו עוד היום? איך היה בחוג…? ). בהקשר זה, גם אם לנו המבוגרים קצת קשה לאכול ארוחת ערב מלאה בשעה כה מוקדמת, הארוחה משמעותית כחוייה של "בצוותא". לכן, ערכו את השולחן לפי מספר האנשים שיש בבית, ודאגו שכל מי שנמצא ינסה להיות שותף לארוחה.

עצם ההחלטה על ארוחות במקום מוגדר וזמנים מוגדרים, כרוכה בגבולות וסמכות הורית: הילדים צריכים לסיים את עיסוקיהם בזמן מוגדר, להתרחק מהמשחקים, לשטוף ידיים ולהתיישב לשולחן בזמן נתון. כן… אפשר לדמיין כרגע 30 מכשולים בדרך להשגת מטרה זו… החל מחוסר הסכמה של הילדים לעזוב את עיסוקיהם, התנגדות וטענות על כך שלא רעבים, עייפות "פתאומית" ששמורה במיוחד לזמני האכילה וכו' וכו'… זהו למעשה אתגר עבורנו ההורים, אך יש לו רווחים רבים.

עתה, לאחר יצירת מסגרת מאורגנת של ארוחות, אפשר להתחיל לדמיין את הארוחה ואת סיומה. אולי תעלה המחשבה – "על מה כבר יש לחשוב: אוכלים ומסיימים"… אך בכל בית, הארוחה מקבלת פנים שונות.

ראשית, צורת הגשת האוכל משפיעה על בחירת המזון, כמות האכילה וההתיחסות לאוכל. מגיל צעיר, אפילו גיל שנה, רצוי להגיש את האוכל במרכז השולחן ולא בצלחות אישיות. כמו כן, רצוי שבמרכז השולחן יוגשו מספר דברים מהן ניתן לבחור. כך, ילד או ילדה הניגשים לשולחן, מקבלים את המסר שהם אחראים ואדונים לגופם. לדוגמה, הילדים יוכלו לבחור ירקות מתוך פלטת ירקות מגוונת. אנחנו נוכל להזכיר להם שעגבניה עוזרת לנו להישאר בריאים, שפלפל הופך אותנו לחזקים וכו', לעודדם לקחת, אך לתת להם אפשרות לבחור. כך גם לגבי ממרחים, תבשילים ועוד.

מסר נוסף העובר הוא אחריות. עם יכולת הבחירה והעצמאות, נוספת גם אחריות: להתנהג יפה ליד השולחן, להעביר את המזון בעזרת כף או סכו"ם אחר – מהצלחת המרכזית לצלחת האישית, לכבד את העובדה שכולם חולקים את האוכל (להותיר גם לאחרים), לבחור ולאכול.

כפי שציינתי, אף על פי שהילדים לומדים במסגרות הלימודיות, שאין משיחין בשעת הסעודה, דווקא הארוחה היא זמן מצוין ליצור קשר, לשוחח על אירועי היום וליצור דיאלוג נעים וחיובי. זו ההזדמנות שבני משפחה (אחים לדוגמה) ישמעו מה עבר (או עתיד לעבור) על בן משפחה אחר: אם אח אחד היה "אבא שבת" בגן, או לאחות יש היום הופעה בחוג, זהו עיתוי טוב לשתף את שאר בני המשפחה, לפרגן, לשאול שאלות ולתת תחושה של "ביחד" ברמה הרגשית.

כיצד נסיים את הארוחה?

כל בית עם מנהגיו. אך אם שאלתם את עצמכם האם ילדי מסוגל לפנות את הצלחת מהשולחן, אזי התשובה היא לרוב חיובית. מגיל שנתיים, כאשר היציבה וההליכה יציבות, ילדים יכולים לפנות את הצלחת שלהם למטבח או לשיש בסיום הארוחה. גם אם צריך להזכיר זאת, רצוי שהילדים יפתחו את העצמאות הזו ויקחו חלק מהאחריות הזו. אם נתקלנו בסירוב, ניתן ליצור הרגל בבית, הקשור בפעילות שלאחר האוכל. לדוגמה, אם הילדים רגילים לקבל קינוח לאחר האוכל, הוא יינתן אחרי שהשולחן מפונה (לא כאיום, אלא כהרגלי אכילה).

כמו כן, כדאי להרגיל את הילדים שאנו קמים מהשולחן לאחר שכולם סיימו לאכול. שלב זה לעתים קשה ליישום, הילדים רוצים לקום מיד כשמסיימים (ולכן זהו שלב מאתגר יותר בחינוך להרגלי אכילה וסעידה). הרגל זה גם הוא בעל משמעות בנתינת כבוד לסועדים אתנו ותרגול יכולת דחיית סיפוקים.

ישנם בתים בהם קיים הרגל של אמירת תודה על הכנת האוכל. דפוס זה אינו הכרחי, ותלוי בערכים ובהרגלים של בני הבית. עם זאת, אמירת הערכה על המאמץ וההשקעה, יכולים לתרום לאוירת השיתוף וההערכה הכללית, ויש בה ערך חינוכי. מאידך, אחרים יאמרו כי חיוב אמירת תודה, הנעשית מתוך ציות – יש בהן פספוס של המטרה, מעצם אמירתן ללא כוונה אמיתית. על כן, ניתן לחנך להערכה, מבלי לחייב את הילדים לציות, אלא מתוך צפייה בדוגמה, הניתנת על ידי ההורים. בארוחה בה יש שני סועדים מבוגרים, סועד אחד יכול להחמיא בקול רם למכיני הארוחה, באופן תדיר, כך שאמירות הערכה ותודה מעין אלה יוטמעו בשפה המשפחתית ובהרגלים הקשורים בשולחן האוכל.

ולבסוף, ילדים יכולים לקחת אחריות נוספת בעזרה בהכנת האוכל, בסידור השולחן או בפינויו לאחר סיום הארוחה. כך, ניתן לאפשר להם הזדמנויות נוספות לצמיחה ולביטוי, אותן אנו נחזק ונעודד, לכשיקרו. שיתוף במשימות אלה יכול לספק קירבה בעשיית משימה משותפת (הורה-ילד), צחוק, קלילות ובעיקר תחושת "ביחד", החשובה הן להתפתחות הילדים והן לתחושתנו שלנו, כמי שעמל על הגידול שלהם.

בהצלחה!