נימוסי שולחן – האם הם הכרחיים? האם הילדים צריכים להסב אל השולחן תוך שימוש נכון ומנומס של כלי האוכל או שימוש נכון במפית? ואם נימוסי שולחן חשובים – מאיזה גיל כדאי ללמד אותם? גם אם שאלות אלו לא נוסחו בראשנו בצורה כזו, עולות שאלות רבות לגבי התנהגות ליד שולחן האוכל, בביתנו ובבתים של אחרים. למעשה, התנהגות הילדים בארוחות (וציפיותנו מהם – בהקשר של אוכל) קשורות גם הן לגבולות ולתקשורת בין ההורים לילדים בבית.

קשה להגדיר מהם נימוסי השולחן הרצויים. אלה מושפעים מהתרבות לה אנו שייכים, מהעידן המודרני בו אנו חיים. ובכל זאת – ישנם מספר עקרונות יסוד בנוגע להרגלי אכילה בבית, המשפיעים לחיוב גם על התפקוד היום-יומי וההתנהלות הכללית בבית:

ראשית, רצוי שיהיה מקום מוגדר בבית לאכילה (פינת אוכל, מטבח או כל פינה אחרת מוגדרת). מקום מוגדר בו יינתנו רוב הארוחות יאפשר שמירה על היגיינה וגם יכריח את הזאטוט הרעב להגדיר שעכשיו הוא אוכל…

ילדים, בני נוער ואפילו מבוגרים לעתים, נוטים להתייחס לאכילה כשלב הקיים בין פעילויות, שלב שצריך לעבור כמה שיותר מהר, מפני שהוא שואב זמן יקר מעיסוקים אחרים, הנתפסים כחשובים יותר. במקרים אלה, בהם הילדים אוכלים באופן לא מסודר מבחינת עיתוי ומקום, אנו כהורים, מוצאים את עצמנו מתחילים לרוץ אחרי הילדים עם כפית, או מתווכחים שוב ושוב עם הנער או הנערה על כך שהטלפון יכול לחכות…

רווח נוסף מאכילה מוגדרת ובמקום וזמן מוגדרים הוא ההזדמנות לאכול יחדיו (ילדים והורים – מי שנמצא בשעה זו בבית). האכילה המשותפת הנמצאת שם כחלק משגרת היום היא פלטפורמה טובה לדיאלוג בין יושבי השולחן, לשיח (איך עבר היום? מה צפוי לנו עוד היום? איך היה בחוג…? ). בהקשר זה, גם אם לנו המבוגרים קצת קשה לאכול ארוחת ערב מלאה בשעה כה מוקדמת, הארוחה משמעותית כחוייה של "בצוותא". לכן, ערכו את השולחן לפי מספר האנשים שיש בבית, ודאגו שכל מי שנמצא ינסה להיות שותף לארוחה.

עצם ההחלטה על ארוחות במקום מוגדר וזמנים מוגדרים, כרוכה בגבולות וסמכות הורית: הילדים צריכים לסיים את עיסוקיהם בזמן מוגדר, להתרחק מהמשחקים, לשטוף ידיים ולהתיישב לשולחן בזמן נתון. כן… אפשר לדמיין כרגע 30 מכשולים בדרך להשגת מטרה זו… החל מחוסר הסכמה של הילדים לעזוב את עיסוקיהם, התנגדות וטענות על כך שלא רעבים, עייפות "פתאומית" ששמורה במיוחד לזמני האכילה וכו' וכו'… זהו למעשה אתגר עבורנו ההורים, אך יש לו רווחים רבים.

עתה, לאחר יצירת מסגרת מאורגנת של ארוחות, אפשר להתחיל לדמיין את הארוחה ואת סיומה. אולי תעלה המחשבה – "על מה כבר יש לחשוב: אוכלים ומסיימים"… אך בכל בית, הארוחה מקבלת פנים שונות.

ראשית, צורת הגשת האוכל משפיעה על בחירת המזון, כמות האכילה וההתיחסות לאוכל. מגיל צעיר, אפילו גיל שנה, רצוי להגיש את האוכל במרכז השולחן ולא בצלחות אישיות. כמו כן, רצוי שבמרכז השולחן יוגשו מספר דברים מהן ניתן לבחור. כך, ילד או ילדה הניגשים לשולחן, מקבלים את המסר שהם אחראים ואדונים לגופם. לדוגמה, הילדים יוכלו לבחור ירקות מתוך פלטת ירקות מגוונת. אנחנו נוכל להזכיר להם שעגבניה עוזרת לנו להישאר בריאים, שפלפל הופך אותנו לחזקים וכו', לעודדם לקחת, אך לתת להם אפשרות לבחור. כך גם לגבי ממרחים, תבשילים ועוד.

מסר נוסף העובר הוא אחריות. עם יכולת הבחירה והעצמאות, נוספת גם אחריות: להתנהג יפה ליד השולחן, להעביר את המזון בעזרת כף או סכו"ם אחר – מהצלחת המרכזית לצלחת האישית, לכבד את העובדה שכולם חולקים את האוכל (להותיר גם לאחרים), לבחור ולאכול.

כפי שציינתי, אף על פי שהילדים לומדים במסגרות הלימודיות, שאין משיחין בשעת הסעודה, דווקא הארוחה היא זמן מצוין ליצור קשר, לשוחח על אירועי היום וליצור דיאלוג נעים וחיובי. זו ההזדמנות שבני משפחה (אחים לדוגמה) ישמעו מה עבר (או עתיד לעבור) על בן משפחה אחר: אם אח אחד היה "אבא שבת" בגן, או לאחות יש היום הופעה בחוג, זהו עיתוי טוב לשתף את שאר בני המשפחה, לפרגן, לשאול שאלות ולתת תחושה של "ביחד" ברמה הרגשית.

כיצד נסיים את הארוחה?

כל בית עם מנהגיו. אך אם שאלתם את עצמכם האם ילדי מסוגל לפנות את הצלחת מהשולחן, אזי התשובה היא לרוב חיובית. מגיל שנתיים, כאשר היציבה וההליכה יציבות, ילדים יכולים לפנות את הצלחת שלהם למטבח או לשיש בסיום הארוחה. גם אם צריך להזכיר זאת, רצוי שהילדים יפתחו את העצמאות הזו ויקחו חלק מהאחריות הזו. אם נתקלנו בסירוב, ניתן ליצור הרגל בבית, הקשור בפעילות שלאחר האוכל. לדוגמה, אם הילדים רגילים לקבל קינוח לאחר האוכל, הוא יינתן אחרי שהשולחן מפונה (לא כאיום, אלא כהרגלי אכילה).

כמו כן, כדאי להרגיל את הילדים שאנו קמים מהשולחן לאחר שכולם סיימו לאכול. שלב זה לעתים קשה ליישום, הילדים רוצים לקום מיד כשמסיימים (ולכן זהו שלב מאתגר יותר בחינוך להרגלי אכילה וסעידה). הרגל זה גם הוא בעל משמעות בנתינת כבוד לסועדים אתנו ותרגול יכולת דחיית סיפוקים.

ישנם בתים בהם קיים הרגל של אמירת תודה על הכנת האוכל. דפוס זה אינו הכרחי, ותלוי בערכים ובהרגלים של בני הבית. עם זאת, אמירת הערכה על המאמץ וההשקעה, יכולים לתרום לאוירת השיתוף וההערכה הכללית, ויש בה ערך חינוכי. מאידך, אחרים יאמרו כי חיוב אמירת תודה, הנעשית מתוך ציות – יש בהן פספוס של המטרה, מעצם אמירתן ללא כוונה אמיתית. על כן, ניתן לחנך להערכה, מבלי לחייב את הילדים לציות, אלא מתוך צפייה בדוגמה, הניתנת על ידי ההורים. בארוחה בה יש שני סועדים מבוגרים, סועד אחד יכול להחמיא בקול רם למכיני הארוחה, באופן תדיר, כך שאמירות הערכה ותודה מעין אלה יוטמעו בשפה המשפחתית ובהרגלים הקשורים בשולחן האוכל.

ולבסוף, ילדים יכולים לקחת אחריות נוספת בעזרה בהכנת האוכל, בסידור השולחן או בפינויו לאחר סיום הארוחה. כך, ניתן לאפשר להם הזדמנויות נוספות לצמיחה ולביטוי, אותן אנו נחזק ונעודד, לכשיקרו. שיתוף במשימות אלה יכול לספק קירבה בעשיית משימה משותפת (הורה-ילד), צחוק, קלילות ובעיקר תחושת "ביחד", החשובה הן להתפתחות הילדים והן לתחושתנו שלנו, כמי שעמל על הגידול שלהם.

בהצלחה!

The post ארוחות משפחתיות: הזדמנות ליצירת הרגלים, שיתוף, כבוד, מנהיגות וסמכות appeared first on זוגיות והורות | עדית רונן-סתר.

אנו, כהורים לילדים, מצויים בין שני דורות, בין צרכים שונים של דור הסבים ושל דור הילדים. יצירת תחושה של משפחתיות היא משמעותית, עבור הילדים ולעתים גם עבורנו. ילד הרואה את חייו כחלק מתא משפחתי רחב, כחלק מדור ההמשך לדורות קודמים, תתחזק זהותו ושייכותו למשפחה, לחלקים שטמונים בהם כוח וגאווה.

במשפחות המרעיפות אהבה וחום, המשימה יותר פשוטה, אך מה קורה במשפחות רבות, בהן קיימים יחסים מתוחים? ומה קורה במשפחות הפזורות על פני הגלובוס? גם במקרים בהם האב אינו מסתדר עם חמתו, או שהסבים גרים במדינה אחרת, ניתן ליצור תחושת משפחתיות.

כיצד?

רובנו נוטים לחשוב מיידית על ארוחות משפחתיות, אך ניתן לייצר הווי משפחתי בדרכים אחרות, שלא מצריכות מפגשי פיסגה עם כל ענפי המשפחה מדי שבוע…

• "הצבא צועד על קיבתו" וכך גם הילדים…  תבשילים ומאפים האופייניים לבני המשפחה, יכולים להיעשות על ידיכם בבית ולקבל משמעות נוספת, משפחתית וערכית. לימדו את המתכון והכינו אותו לילדכם: 'הקציצות של סבתא', 'העוגה של דודה מירי', 'העוף של סבא שלמה' – אלה יהפכו למילות קוד המוכרות ושייכות רק למשפחה שלכם. באופן זה, מוזכרים בני המשפחה שוב ושוב, סביב השולחן, בארוחה יום-יומית רגילה (וזו תהיה ההזדמנות לומר כמה המתכון מוצלח…). הגישו מאכלים מכל צידי המשפחה הרחבה, וכך יועבר מסר משפחתי ומלכד, של פתיחות לשונות תרבותית ולשונות בין המשפחות.
• במשפחה, מאכלים קשורים למסורות ואירועים. ייתכן מאכל מסוים בימי שבת בבוקר, בימי חג או בטיולים. אם תחפשו, תגלו מסורות רבות כאלה במשפחותיכם. אימצו את החלקים האהובים עליכם ובהמשך, כשתספרו על כך, תגלו שהנכם מחמיאים לממציאי המסורות ובכך מחברים את הדורות, גם אם לא תמיד כולם נוכחים.
• דרך נוספת ליצור אווירת משפחתיות היא באמצעות הומור וסיפורים משפחתיים. סיפורים מצחיקים שנאמרו לכם על ידי דורות קודמים, אירועים שקרו לבני המשפחה –  כל אלה מאפשרים חיבור בין הדורות ויוצרים אצל ילדכם תחושה של המשכיות, היכרות ועניין עם עולם המבוגרים על דורותיו. נסו, למשל, לספר לילד סיפור על הוריכם, כשהיו בגילו, וראו את עיניו נפתחות, קשובות, מדמיינות את הסבים בגיל צעיר ונמרץ…  לא צריך לחכות עד שמוטלת עליו משימת אילן היוחסין מבית הספר, ניתן להתחיל לספר סיפורי משפחה מצחיקים ומעניינים כבר בגיל 3….
• ניתן למצוא ביומן השנתי אירוע שיאפשר חיבור למשפחה, כמו יום משפחה הנחגג בארץ, חגיגת יום הולדת של סבא או סבתא, יום הנישואין ועוד. בימים כאלה, ניתן לציין את המשפחה בדרך מיוחדת, והרעיונות רבים. הנה מספר דוגמאות: אפשר לתלות מסגרת ובכל שנה להחליף את התמונות של בני המשפחה; להמציא משחק שיכלול את בני המשפחה המורחבת (תפזורת, שבץ נא, יצירת פאזל עם בני המשפחה); ליצור עם ילדי הבית ציור משותף שבו יוזכרו ויצוינו בני המשפחה; לתכנן טיול, מסלול הליכה, עם בני המשפחה.

בהצלחה, עדית.

The post הווי משפחתי ותחושת משפחתיות appeared first on זוגיות והורות | עדית רונן-סתר.

ט"ו בשבט הגיע!

זמן לנטיעות, לשקדיות, ולחלק מהילדים – קבלת תעודות מחצית.

ילדים והורים לעתים מגיעים לשלב זה, של קבלת התעודות, ברגשות מעורבים: יש כאלה שפשוט מסתקרנים לגבי הציונים או המכתבים האישיים מהמחנכים, יש כאלה שחרדים לתוכן שימצאו בתעודה ויש כאלה שמכחישים את עצם משמעותה…  אך יש חשיבות לתעודה הניתנת, בכל גיל. התעלמות ממנה (ללא קשר למה שרשום בה) היא התעלמות גם ממה שעבר עלינו השנה.

כאשר ילד מביא תעודה הביתה, לא מספיק שנתבונן בכריכה החיצונית ונאמר "כל הכבוד". נחוצה התייחסות מפורטת לתכנים העולים בתעודה, התעכבות על נקודות החוזק (מחמאות, תשבחות, ציונים מחמיאים) וגם על נקודות הקושי. רצוי לעבור על התעודה, ראשית, ללא תגובה, ואז לעבור שוב עם הילד. בשלב ראשון, לעבור איתו יחדיו על נקודות החוזק (גם עליהן כדאי להתעכב, ולא לקחת את ההצלחות כמובן מאליו), לבדוק: כיצד הצליח שם, מה זה דרש ממנו, מה קל לו לעשות וכו'.

לאחר מכן, כדאי להתייחס להערכות או הערות המציינות בעיה. בשלב זה, רצוי לשאול את הילד ולבקש ממנו שהוא יקח חלק בחשיבה, לגבי הימצאותו במקום בו הוא נמצא, זאת כמובן בהתאם לגילו. באופן כללי, חשוב שלא נמצא את עצמנו במקום של הטפת מוסר אלא במקום של שאילת שאלות, שאלות כמו: איך אתה מסביר את מה שקרה לך עם המקצוע הזה? מה הקושי שלך שם? האם היית רוצה לשנות את המצב הזה? מה היית רוצה לראות בתעודה שלך, במקצוע הזה? כיצד לדעתך נוכל לעשות שינוי? מה אתה צריך כדי ליצור שינוי? איזה נקודות חוזק שלך יסייעו לך במקום שקשה? וכו'.

באמצעות שאלות אלה, נגרום לילדים לבצע תהליכי חשיבה ולקחת אחריות; נוכל לקבל מושג האם מדובר בקושי לימודי, בהשפעה חברתית, בשעמום, ברתיעה מהמורה; נוכל לקבל מידע לגבי מידת המוטיבציה של הילד שלנו ליצור שינוי; נוכל לתכנן איתו כיצד מתגברים על הקושי, או משפרים במידה את המצב. באופן כללי, גישה זו תאפשר לילד להתמקד בעיקר, במקום להתמקד בכעס או באכזבה שלנו. עיסוק כזה יעביר את המסר שאנו לא חוששים מהתכנים הקיימים בתעודה, הציונים הם של הילד שלנו ולא שלנו – על כן, שיפור מצב לימודי תלוי ברצון שלו ליצור שינוי, ואנו נמצאים שם, ברקע, על מנת לתמוך ולסייע בפתרון בעיות.

לעתים אף נגלה שההתייחסות של הילד לציונים שונה משלנו, ונוכל ללמוד על עצמנו או עליו. במקרים רבים, הילדים לוקחים ציונים בפרופורציות וההורים הם הלוחצים והנלחצים (האם הציון "טוב" יוכל לספק אותנו, ההורים?…) ולעתים, ההיפך – נגלה נטייה ללחץ ופרפקציונזם אצל הילד שלנו. האם ההתיחסות של הילד ושלכם היא נורמטיבית ומצמיחה – זו שאלה חשובה שניתן להיוועץ בה עם חברים וקרובים (או איש חינוך לדוגמה), בכדי לבדוק את עצמנו.

ובנוסף – לא נשכח את שאר בני הבית, אחים בוגרים או צעירים יותר. סביר והגיוני שגם ילדי הגן יחזרו בט"ו בשבט עם עציצים, יצירות, מטעמים למיניהם ואימרות חוכמה. בכדי לתת מקום לכולם,  ניתן ליצור איזו מסורת שקשורה במעמד זה, שיש בו טעם חגיגי. ארוחה משפחתית, בילוי משפחתי או כל דרך אחרת, שתסמל חגיגיות, יכולה להתאים. הנאה מרובה לכולכם, מהרגע ומהמעמד!

The post ט"ו בשבט: זמן לנטיעות וזמן לתעודות מחצית appeared first on זוגיות והורות | עדית רונן-סתר.

סקרנות מייצגת יצר מהותי אצל האדם – יצר הדעת. ילדים מפתחים סקרנות מגיל צעיר, מעצם ההתבוננות בעולם סביבם, והצורך להבין ולדעת מוביל אותם לשאילת שאלות, כמו "למה", "איך קורה ש…" וכו'.  אלה הם ביטויים לסקרנות ממניע פנימי – המענה לשאלות יספק הנאה מהלמידה ומהידע הנרכש. אנו נוכל לנצל הזדמנויות אלה, הנובעות מהילדים, כדי לעודד המשך סקרנות וחקר.

להלן מוצעות כמה דרכים לעידוד הסקרנות:

• ראשית, שאילת השאלות הן ביטוי מילולי של הילד לעולם המחשבות שלו, ואנו מעוניינים לתת לו תחושה שביטוי מחשבותיו הוא רצוי. לכן, כל שאלה שהילד שואל היא לגיטימית. כל נושא, גם המביך ביותר, הוא לגיטימי לעיסוק. כך אנו מעבירים מסר שמותר לחשוב ולהביע כל מחשבה ושאלה.. הרי גם אם שאלה המביכה אותנו תגרום לנו להתעלם ממנה, ילדנו ימשיך לחשוב עליה…
• כאשר הילדים שואלים שאלה, זכרו, שלרוב התשובה לשאלה תעניין אותם, מפני שהשאלה נבעה מהם. אזי, כדאי להתייחס לשאלות ולהגיב במענה רציני ובוגר.
• כשאנו עונים לשאלת הילד, רצוי לתת תשובה מספקת אך לא להלאות בהסברים ארוכים מדי ובהרצאות.
• במקרים מסוימים, כאשר שאלת הילד מוצגת כך שאנו סבורים שהוא יכול להגיע לתשובה בכוחות עצמו, ניתן להגיב אליו בשאלה, להחזיר תשובה בשאלה, במקום לספק את התשובה באופן מיידי (למשל "ומה אתה חושב על כך? איזו אפשרות היא הנכונה לדעתך?" וכו').
• אם התשובה אינה ידועה או ברורה לכם, ניתן לחפש את התשובה יחד עם ילדכם. החיפוש וההעמקה (בספרים, באינטרנט וכו') יחדיו יכול לספק לכם עיסוק משותף, כחלק מהתקשורת ביניכם, יכול ללמד כיצד לחפש מידע וכמובן, מעביר מסר שמותר לכולנו לשאול וללמוד, בכל גיל.
• זכרו שמתן התשובה לילדכם אינו קשור בגיל הילד. מידת ההבנה של ילדכם היא המשפיעה על אופי התשובה שתתנו.

The post עידוד סקרנות בקרב ילדים appeared first on זוגיות והורות | עדית רונן-סתר.

The post Polyvagal theory appeared first on זוגיות והורות | עדית רונן-סתר.

The post המוח יכול לייצר תאים חדשים! ד"ר סנדרין טורט appeared first on זוגיות והורות | עדית רונן-סתר.

The post ד"ר דן סיגל – על גלגל המודעות appeared first on זוגיות והורות | עדית רונן-סתר.

The post המערכת הרגשית שלנו appeared first on זוגיות והורות | עדית רונן-סתר.

The post כיצד המוח משתנה? appeared first on זוגיות והורות | עדית רונן-סתר.

The post מיפוי חוויית הרגש בגוף appeared first on זוגיות והורות | עדית רונן-סתר.